אני חייב להודות, כשהייתי ילד קטן, בהצגות בית הספר תמיד רציתי לשחק את פרעה. איזה ריגוש היה לי מלהטיל מורא ופחד על הילדים היהודים הקטנים. תחושה כזו של כוח, של עוצמה. הנה אני, גואל את עמי מהטינופת השחורה. אבל רצה גורלי, ובמקום שאוולד במקום מתורבת כמו איראן או מדינה חמודה ומתקדמת באפריקה, אני כאן. בארץ לעולם לא.אי אפשר לגרש את זה, אי אפשר לגרש את ההוא. כל מני בג"צ טרפה ובצל"ם נבלה צועקים ורומסים. והנה, עד שניתנה לי ההזדמנות הכיפית הזו, לצפות בגירושם של ילדים קטנים שחורים ומסריחים לכל הרוחות, אני צריך להקים וועדות, לבדוק.
לא מבין למה. פשוט לא מבין.
מה יש כאן להסתבמך. הכושון עשה את שלו, הכושון יכול ללכת. ילדים נכנסו למדינה? הם לא יהודים? שיעיפו מכאן למדינות שלהם. אפשר לחשוב שאנחנו כאן רחמנים בני רחמנים, אפשר לחשוב שאחרי כל העבודה הקשה שהאברכים מבצעים יום יום בעליבותה של תורה אנחנו גם נפרנס את חבורת העלוקות הללו שלא עושה כלום ולא עוזרת בכלום.
הגיע זמן גירוש, ויפה שעה אחת קודם.
